תנ"ך על הפרק - ויקרא ח - גור אריה

תנ"ך על הפרק

ויקרא ח

98 / 929
היום

הפרק

משיחת המשכן ואהרן ובניו

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃קַ֤ח אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו אִתּ֔וֹ וְאֵת֙ הַבְּגָדִ֔ים וְאֵ֖ת שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֑ה וְאֵ֣ת ׀ פַּ֣ר הַֽחַטָּ֗את וְאֵת֙ שְׁנֵ֣י הָֽאֵילִ֔ים וְאֵ֖ת סַ֥ל הַמַּצּֽוֹת׃וְאֵ֥ת כָּל־הָעֵדָ֖ה הַקְהֵ֑ל אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֹת֑וֹ וַתִּקָּהֵל֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־הָעֵדָ֑ה זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לַעֲשֽׂוֹת׃וַיַּקְרֵ֣ב מֹשֶׁ֔ה אֶֽת־אַהֲרֹ֖ן וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיִּרְחַ֥ץ אֹתָ֖ם בַּמָּֽיִם׃וַיִּתֵּ֨ן עָלָ֜יו אֶת־הַכֻּתֹּ֗נֶת וַיַּחְגֹּ֤ר אֹתוֹ֙ בָּֽאַבְנֵ֔ט וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ אֶֽת־הַמְּעִ֔יל וַיִּתֵּ֥ן עָלָ֖יו אֶת־הָאֵפֹ֑ד וַיַּחְגֹּ֣ר אֹת֗וֹ בְּחֵ֙שֶׁב֙ הָֽאֵפֹ֔ד וַיֶּאְפֹּ֥ד ל֖וֹ בּֽוֹ׃וַיָּ֥שֶׂם עָלָ֖יו אֶת־הַחֹ֑שֶׁן וַיִּתֵּן֙ אֶל־הַחֹ֔שֶׁן אֶת־הָאוּרִ֖ים וְאֶת־הַתֻּמִּֽים׃וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַמִּצְנֶ֖פֶת עַל־רֹאשׁ֑וֹ וַיָּ֨שֶׂם עַֽל־הַמִּצְנֶ֜פֶת אֶל־מ֣וּל פָּנָ֗יו אֵ֣ת צִ֤יץ הַזָּהָב֙ נֵ֣זֶר הַקֹּ֔דֶשׁ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת־שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וַיִּמְשַׁ֥ח אֶת־הַמִּשְׁכָּ֖ן וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בּ֑וֹ וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹתָֽם׃וַיַּ֥ז מִמֶּ֛נּוּ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וַיִּמְשַׁ֨ח אֶת־הַמִּזְבֵּ֜חַ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֗יו וְאֶת־הַכִּיֹּ֛ר וְאֶת־כַּנּ֖וֹ לְקַדְּשָֽׁם׃וַיִּצֹק֙ מִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה עַ֖ל רֹ֣אשׁ אַהֲרֹ֑ן וַיִּמְשַׁ֥ח אֹת֖וֹ לְקַדְּשֽׁוֹ׃וַיַּקְרֵ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת־בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֗ן וַיַּלְבִּשֵׁ֤ם כֻּתֳּנֹת֙ וַיַּחְגֹּ֤ר אֹתָם֙ אַבְנֵ֔ט וַיַּחֲבֹ֥שׁ לָהֶ֖ם מִגְבָּע֑וֹת כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃וַיַּגֵּ֕שׁ אֵ֖ת פַּ֣ר הַֽחַטָּ֑את וַיִּסְמֹ֨ךְ אַהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ אֶת־יְדֵיהֶ֔ם עַל־רֹ֖אשׁ פַּ֥ר הַֽחַטָּֽאת׃וַיִּשְׁחָ֗ט וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֤ה אֶת־הַדָּם֙ וַ֠יִּתֵּן עַל־קַרְנ֨וֹת הַמִּזְבֵּ֤חַ סָבִיב֙ בְּאֶצְבָּע֔וֹ וַיְחַטֵּ֖א אֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת־הַדָּ֗ם יָצַק֙ אֶל־יְס֣וֹד הַמִּזְבֵּ֔חַ וַֽיְקַדְּשֵׁ֖הוּ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו׃וַיִּקַּ֗ח אֶֽת־כָּל־הַחֵלֶב֮ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַקֶּרֶב֒ וְאֵת֙ יֹתֶ֣רֶת הַכָּבֵ֔ד וְאֶת־שְׁתֵּ֥י הַכְּלָיֹ֖ת וְאֶֽת־חֶלְבְּהֶ֑ן וַיַּקְטֵ֥ר מֹשֶׁ֖ה הַמִּזְבֵּֽחָה׃וְאֶת־הַפָּ֤ר וְאֶת־עֹרוֹ֙ וְאֶת־בְּשָׂר֣וֹ וְאֶת־פִּרְשׁ֔וֹ שָׂרַ֣ף בָּאֵ֔שׁ מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃וַיַּקְרֵ֕ב אֵ֖ת אֵ֣יל הָעֹלָ֑ה וַֽיִּסְמְכ֞וּ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל׃וַיִּשְׁחָ֑ט וַיִּזְרֹ֨ק מֹשֶׁ֧ה אֶת־הַדָּ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃וְאֶת־הָאַ֔יִל נִתַּ֖ח לִנְתָחָ֑יו וַיַּקְטֵ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶת־הָרֹ֔אשׁ וְאֶת־הַנְּתָחִ֖ים וְאֶת־הַפָּֽדֶר׃וְאֶת־הַקֶּ֥רֶב וְאֶת־הַכְּרָעַ֖יִם רָחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וַיַּקְטֵר֩ מֹשֶׁ֨ה אֶת־כָּל־הָאַ֜יִל הַמִּזְבֵּ֗חָה עֹלָ֨ה ה֤וּא לְרֵֽיחַ־נִיחֹ֙חַ֙ אִשֶּׁ֥ה הוּא֙ לַיהוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃וַיַּקְרֵב֙ אֶת־הָאַ֣יִל הַשֵּׁנִ֔י אֵ֖יל הַמִּלֻּאִ֑ים וַֽיִּסְמְכ֞וּ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל׃וַיִּשְׁחָ֓ט ׀ וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ מִדָּמ֔וֹ וַיִּתֵּ֛ן עַל־תְּנ֥וּךְ אֹֽזֶן־אַהֲרֹ֖ן הַיְמָנִ֑ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית׃וַיַּקְרֵ֞ב אֶת־בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֗ן וַיִּתֵּ֨ן מֹשֶׁ֤ה מִן־הַדָּם֙ עַל־תְּנ֤וּךְ אָזְנָם֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדָם֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְלָ֖ם הַיְמָנִ֑ית וַיִּזְרֹ֨ק מֹשֶׁ֧ה אֶת־הַדָּ֛ם עַל־הַֽמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃וַיִּקַּ֞ח אֶת־הַחֵ֣לֶב וְאֶת־הָֽאַלְיָ֗ה וְאֶֽת־כָּל־הַחֵלֶב֮ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַקֶּרֶב֒ וְאֵת֙ יֹתֶ֣רֶת הַכָּבֵ֔ד וְאֶת־שְׁתֵּ֥י הַכְּלָיֹ֖ת וְאֶֽת־חֶלְבְּהֶ֑ן וְאֵ֖ת שׁ֥וֹק הַיָּמִֽין׃וּמִסַּ֨ל הַמַּצּ֜וֹת אֲשֶׁ֣ר ׀ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה לָ֠קַח חַלַּ֨ת מַצָּ֤ה אַחַת֙ וְֽחַלַּ֨ת לֶ֥חֶם שֶׁ֛מֶן אַחַ֖ת וְרָקִ֣יק אֶחָ֑ד וַיָּ֙שֶׂם֙ עַל־הַ֣חֲלָבִ֔ים וְעַ֖ל שׁ֥וֹק הַיָּמִֽין׃וַיִּתֵּ֣ן אֶת־הַכֹּ֔ל עַ֚ל כַּפֵּ֣י אַהֲרֹ֔ן וְעַ֖ל כַּפֵּ֣י בָנָ֑יו וַיָּ֧נֶף אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֤ה אֹתָם֙ מֵעַ֣ל כַּפֵּיהֶ֔ם וַיַּקְטֵ֥ר הַמִּזְבֵּ֖חָה עַל־הָעֹלָ֑ה מִלֻּאִ֥ים הֵם֙ לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֥ה ה֖וּא לַיהוָֽה׃וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת־הֶ֣חָזֶ֔ה וַיְנִיפֵ֥הוּ תְנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה מֵאֵ֣יל הַמִּלֻּאִ֗ים לְמֹשֶׁ֤ה הָיָה֙ לְמָנָ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה מִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֗ה וּמִן־הַדָּם֮ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַמִּזְבֵּחַ֒ וַיַּ֤ז עַֽל־אַהֲרֹן֙ עַל־בְּגָדָ֔יו וְעַל־בָּנָ֛יו וְעַל־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּ֑וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְאֶת־בָּנָ֛יו וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּֽוֹ׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־אַהֲרֹ֣ן וְאֶל־בָּנָ֗יו בַּשְּׁל֣וּ אֶת־הַבָּשָׂר֮ פֶּ֣תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵד֒ וְשָׁם֙ תֹּאכְל֣וּ אֹת֔וֹ וְאֶ֨ת־הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֖ר בְּסַ֣ל הַמִּלֻּאִ֑ים כַּאֲשֶׁ֤ר צִוֵּ֙יתִי֙ לֵאמֹ֔ר אַהֲרֹ֥ן וּבָנָ֖יו יֹאכְלֻֽהוּ׃וְהַנּוֹתָ֥ר בַּבָּשָׂ֖ר וּבַלָּ֑חֶם בָּאֵ֖שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ׃וּמִפֶּתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים עַ֚ד י֣וֹם מְלֹ֔את יְמֵ֖י מִלֻּאֵיכֶ֑ם כִּ֚י שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים יְמַלֵּ֖א אֶת־יֶדְכֶֽם׃כַּאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה לַעֲשֹׂ֖ת לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶֽם׃וּפֶתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד תֵּשְׁב֨וּ יוֹמָ֤ם וָלַ֙יְלָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים וּשְׁמַרְתֶּ֛ם אֶת־מִשְׁמֶ֥רֶת יְהוָ֖ה וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ כִּי־כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי׃וַיַּ֥עַשׂ אַהֲרֹ֖ן וּבָנָ֑יו אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
קח את אהרן [פרשה זו] כו'. שהיה תחלת הקמת המשכן בכ"ג באדר, וכל יום ויום היה מפרקו עד ראש חודש ניסן, שהוא היה יום ח' למלואים (רש"י להלן ט, א), ובו ביום הקימו ולא פרקו (רש"י במדבר ז, א). והא דכתיב (ר' פסוק לה) "ופתח אהל מועד תשבו שבעת ימים ולילה", אף על גב דהיה מפורק (קושית הראב"ע שמות מ, ב), כיון דהיה עומד יום ולילה, נקרא זה "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים", דלא בעי שבעת ימים בלי הפסק כלל, כמו שכתוב (שמות כט, לז) "שבעת ימים תכפר על המזבח" בפרשת תצוה, וכי שבעת ימים רצופים היה מכפר על המזבח, אלא כל יום ויום היה מכפר על המזבח, הכי נמי מה שכתוב "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים", כלומר כל יום וכל לילה מז' ימים ומז' לילות היה יושב פתח אהל מועד, כי לא היה משה מפרק המשכן אלא בבקר, דהרי ביום היה מקריב הקרבנות, ובלילה היה מדליק הנרות, נמצא כי לא היה מפרקו אלא למחרת. נמצא כי ז' ימים היו יושבים פתח אהל מועד יומם ולילה:
ויש מבעלי הפשט מקשים על דברי חכמים (שבת פז ע"ב), שאם יום שמיני למלואים היה בראש חודש, למה לא הזכיר 'מלבד עולת החודש' כמו שמזכיר "מלבד עולת הבקר" (להלן ט, יז) . ותואנה הם מבקשים, כי לא יתכן להזכיר 'מלבד עולת החודש', דגם "מלבד עולת הבקר" לא היה מזכיר רק משום דהנך קרבנות הם שייכים לקרבנות שמיני, מזכיר הכתוב לומר "מלבד עולת הבקר" אשר הקריב כבר קודם - והקריב אחר כך קרבנות היום (רש"י שם), דקרבנות עולת הבקר הוא הכשר לקרבנות היום, דעולת תמיד קודמת להם. אבל קרבן מוסף של ראש חודש לא היה קודם, ואינם שייכים כלל לקרבן היום. לכך לא נזכר בו 'מלבד עולת החדש', דפירוש "מלבד עולת הבקר" כאילו אמר כי קרבנות אלו עשה מלבד עולת הבקר שעשה גם כן לצורך קרבנות היום, דאחר שקרבנות האלו צריכין לעולת הבקר - מזכיר אותו הכתוב, אבל עולת החודש אינם שייכים לקרבנות היום. ובכל מקום שכתב בפרשת פנחס "מלבד עולת התמיד" פירושו כך, שהוא שייך גם כן לקרבנות היום. ובמוסף ראש השנה דכתיב (ר' במדבר כט, ו) "מלבד עולת חודש ומלבד עולת התמיד", מפני כי מוספי ראש השנה קרבים אחר מוספי ראש חודש ועולת התמיד:
ועוד, דאין דרך הכתוב להזכיר "מלבד" רק כשהענין מדבר ממנו, כגון בפרשת פנחס נאמר בראש השנה (במדבר כט, א) "באחד לחודש", הרי הכתוב הזכיר ראש חודש, דהוא באחד לחודש, כיון דהזכיר ראש חודש נאמר (ר' שם שם ו) "מלבד עולת החודש ומלבד עולת התמיד". וכן במוסף יום הכפורים, מפני שהזכיר יום הכפורים (שם שם ז), אמר (שם שם יא) "מלבד חטאת הכפורים". וכן בפרשת שמיני נאמר (להלן ט, יז) "מלבד עולת הבקר", דכיון דהזכיר (שם שם א) "יום השמיני", ואין יום בלא עולת הבקר, אמר "מלבד עולת הבקר", דהווה אמינא שקרבנות אלו הם עולים גם כן במקום שאר קרבנות, והווה אמינא [מ]דכתיב (במדבר כט, א) "באחד לחדש", קרבן מוסף ראש השנה עולה במקום מוספי ראש חודש ועולת התמיד, דהוי כאילו כתיב באחד לחודש שיש בו קרבן מוסף ראש חודש יש להביא קרבן זה במקומו, לכך הוצרך למכתב (שם שם ו) "מלבד עולת החודש ועולת התמיד", וכן ביום הכפורים, וכן ביום השמיני, דהווה אמינא דקרבנות עולים במקום קרבן היום, שהוא עולת התמיד. אבל כאן, איך יאמר 'מלבד עולת החודש', וכל הענין לא הזכיר ראש חודש כלל, ואיך יעלה על הדעת שקרבן זה עולה במקום ראש חודש, אין צריך הכתוב לומר "מלבד עולת החודש", כיון דלא הוזכר בענין, וזה פשוט ונכון. והשתא, אפילו אם נאמר שמוסף ראש חודש קרב קודם מפני שהוא קרבן דורות, לא הזכיר של ראש חודש:
ומה שכתב רש"י שפרשה זו נאמרה קודם שבעת ימי המלואים, לפי שאין מוקדם ומאוחר, ומשמע מדבריו כי פרשת ויקרא ופרשת צו נאמרו אחר שהוקם המשכן. וכתב הרמב"ן עליו, ולמה נהפוך דברי אלקים חיים. ולפי פירוש הרמב"ן, נצטווה בהקמת המשכן בכ"ג באדר, והקים אותו, וכאשר עמד בעמדו, מיד קרא לו השם יתברך וצוה על מעשה קרבנות - כל הפרשיות האלו עד כאן, כי רצה ללמדו מעשה הקרבנות קודם שיקריב, ואחר כך אמר לו "קח את אהרן וגו'", כל אלו דברי הרמב"ן. ודברים אלו אינם לפי תורת כהנים, כי שנינו (תו"כ להלן ט, א) "ויהי ביום [השמיני]", יום שמיני לקדושת אהרן ובניו, או יכול שמיני בחודש, כשהוא אומר "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן" (שמות מ, יז) מלמד כי בראש חודש הוקם המשכן. יכול הוקם המשכן ושרתה שכינה בשמיני [בחודש], תלמוד לומר "וביום הקים המשכן כיסה הענן" (במדבר ט, טו), מלמד שביום שהוקם המשכן בו ביום שרתה שכינה על ידי מעשה אהרן, שכל מעשה שבעת ימי המלואים היה משה משמש ולא שרתה שכינה, עד שבא אהרן ושימש בבגדי כהונה גדולה ושרתה השכינה על ידו, שנאמר (ר' להלן ט, ד) "כי היום נראה ה' אליכם". הרי לך בהדיא כי סבירא לרז"ל כי בראש חודש כיסה הענן למשכן, לא בכ"ג [אדר] כמו שרוצה הרמב"ן. ואם כן, פרשת ויקרא נאמר בראש חודש, כי לא כיסה הענן המשכן עד ראש חודש ניסן, וכתיב (שמות מ, לד) "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' וגו'", "ויקרא וגו'" (לעיל א, א) :
ומה שהקשה למה נהפוך דברי אלקים חיים, אומר אני שאין דבר מהופך, והוא כסדר, מפני שהתורה רוצה לסמוך פרשת שבעת ימי המלואים ופרשת "ויהי ביום השמיני" (להלן ט, א) יחד, שהרי פרשת שבעת ימי המלואים היה הכשר ותקון של יום השמיני, לכך נכתבה פרשה זאת "קח את אהרן" כאן, לפני פרשת "ויהי ביום השמיני". ואין להקדים פרשת שבעת ימי המלואים ופרשת "ויהי ביום השמיני" הכל קודם, שלא יהיה כסדר, כי פרשת ויקרא נאמרה קודם מיתת שני בני אהרן, כי מיד ששרתה השכינה בו, כדכתיב (שמות מ, לד) "וכבוד ה' מלא את המשכן", והוא ביום הקמתו, ושרתה השכינה בו, אז מיד קרא למשה ונאמר לו פרשת ויקרא. ואין רוצה להפסיק בין "וירא כבוד ה' אל כל העם" (להלן ט, כג) לכתוב פרשת ויקרא, ואחר כך "ויקחו שני בני אהרן" (ר' להלן י, א) , לפי שגם מיתת בני אהרן - קדושת המשכן [היא], כדכתיב (להלן י, ג) "בקרובי אקדש", וכמו שפירש רש"י (שם) 'יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו כו'', ואם כן כל הפרשיות הם כסדר:קחנו בדברים. דלא שייך לקיחה באדם, לפי שאינו נכנס לרשות הלוקח, כי הוא הולך ברצון שלו, ומאחר שהוא הולך ברצון שלו לא שייך בו לקיחה, ולכך פירשו (תו"כ כאן) 'קחנו בדברים', דהשתא הוא לוקח את דעתו ורצונו, וכאילו היה דעתו ברשותו:דברים שתראו כו'. דאם לא כן, למה היה אומר "זה הדבר":לא ידעתי היכן נצטווה בהזאות הללו. ותירץ הרמב"ן, מפני שנאמר במזבח (שמות מ, י) "והיה המזבח קדש קדשים", מזה למדנו שצריך קידוש והזאה יתירה משאר כלים. ונראה לי, מפני שלא היה המזבח כשאר כלים דמשכן, לפי שהיה ממלא את חללו עפר (רש"י שמות כ, כא) , והמשיחה לא היתה רק לנחושת לבד, אבל מה שהיה ממלאים חללו עפר - לא היה לזה משיחה, לכך היה מזה על המזבח במקום שהיו שם מקריבים, אחר שהיה מלא מן העפר. ומשיחה היה צריך, לפי שלא היה גרע משאר כלים, נמצא כי הזאה היתה על גביו במקום שהיה מלא אדמה, ולא שייך שם משיחה, כי המשיחה לא היה רק לכלי בעצמו. ומה שהיה מזה שבע פעמים (ו)עליו - הוא משיחתו:
אי נמי, מדכתיב (שמות כט, לו) "וחיטאת על המזבח", וחטוי זה הוא על ידי הזאה, כמו שנקרא "מי חטאת" (במדבר ח, ז) שמזין על טמאי מתים (רש"י שם), והכי נמי היה מזה עליו משמן המשחה. וכן מוכח, דאי כפירוש רש"י (שמות כט, לו) שפירש "וחיטאת" הוא מתנת דמים, וכי יתן דמים ואחר כך ימשח אותו בשמן המשחה, אלא פירוש "וחיטאת" הוא זריקת שמן המשחה, ואחר כך משחו, כדכתיב כאן "ויז על המזבח וימשח אותו", וזה נראה לי פשוט:על הכבד לבד הכבד כו'. לא נכתב כאן "על הכבד", אלא "יותרת הכבד", רק בפרשת תצוה כתיב (שמות כט, יג) "על הכבד", רק שבא לפרש כי "יותרת הכבד" רוצה לומר היותרת על הכבד, ולא היה נוטל כולה, כי במקום אחר כתיב (להלן ט, י) "היותרת מן הכבד":שממלאים ומשלימים הכהנים בעבודתם. פירוש, שנקראו "ימי מלואים" (ר' פסוק לג), כי "מלואים" לשון השלמה, ו"ימי מלואים" ממלאין ומשלימין הכהנים בעבודתם. ואם כן "מלואים" לשון השלמה הוא, לכך האיל הזה, שהוא שלמים (רש"י כאן), נקרא "איל מלואים" גם כן, שהרי "מלואים" לשון 'שלמים', וכאילו כתיב 'איל שלמים'. ולעיל בפרשת תצוה (שמות כט, כב) פירש (רש"י) "כי איל מלואים הוא" שהושלם בכל, שיש חלק למזבח, מפני "כי איל מלואים הוא" [הוא] נתינת טעם למעלה (שם) - "ולקחת מן האיל החלב וגו' כי איל מלואים הוא", פירוש כי לכך אני מצוה להקטיר רק החלב, וליקח הימנה (השוק הימין) [החזה], "כי איל מלואים הוא", שהושלם בכל, והחלב יהיה למזבח (והשוק) [והחזה] למשה העובד עבודתו (רש"י שם), אבל כאן לא כתב רק "איל מלואים", פירש שהוא לשון שלמים:כנגד החלות ורקיקין. דג' מינים היו, ולכל ג' מינים ביחד היה מביא חצי לוג (מנחות פט. ), והוציאוהו חציו לחלות ורקיקן, וחציו לרבוכה (שם) . ובפרק שתי מדות (שם) יליף לה מקרא, דכתיב גבי קרבן תודה (לעיל ז, יב) "חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן", ואם לא נאמר "בשמן" כל עיקר אצל כולם, הייתי אומר דצריך לוג לשלשתן ביחד, דכל המנחות טעונות לוג שמן (מנחות פח. ) , והשתא כתיב "בשמן" "בשמן" רבוי אחר רבוי, ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט, וממעט את הלוג שלא יהיה אלא חציו. ואם לא כתב "בשמן" אצל רבוכה, הייתי אומר דכל ג' מינים - חלות רקיקין ורבוכה - היה בהם חצי לוג, לכך כתב "בשמן" אצל רבוכה לרבות שיהיה ברבוכה שמן נגד חלות ורקיקין. נמצא שהיה [חצי] לוג, וחוציהו חציו לחלות ורקיקים, וחציו לרבוכה:ויקטר על העולה המזבח משה שמש כו'. הא דלא כתב זה לעיל, מפני שלעיל לא נצטרך לומר כי משה שימש כל שבעת ימים של מלואים, אלא יום ראשון היה משמש כדי ללמוד אותו ענין העבודה, אבל בשאר הימים אם רצה היה משה מקטיר או אחר מי שידע להקטיר. אבל מפני שכתב כאן (פסוקים כה-כח) "ויקח החלב והאליה וגו' ויתן את הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו וינף וכו' ויקח משה מעל כפיהם ויקטר המזבח על העולה וגו'", ולעיל (ז, ל) פירש רש"י שהיה צריך שלשה כהנים; כהן אחד המביא את החלבים מבית המטבחיים ונותנה לכהן המניף, ואחר כך נותן כהן המניף החלבים לכהן המקטיר, ואם כן קשיא, למה היה משה עושה כל העבודה בלבד, והטעם שהיו ג' כהנים ולא היה עושה כהן אחד - הכל משום ד"ברוב עם הדרת מלך" (משלי יד, כח) , ולפיכך צריך לומר שכאן לא היה אחד שראוי לעבוד רק משה בלבד, ולפיכך צריך לומר כי משה רבינו עליו השלום היה עובד כל שבעת ימי מלואים. ומפני שקשיא, אם כן היה משה בימי מלואים כמו כהן, ואין כהן בלא בגדים (ה)ראוי לכהן, ולפיכך אמר שהיה עובד בחלוק לבן:
וזהו למעלת משה, כי תמצא כי כהן גדול ביום הכפורים היה משמש לפני ולפנים בבגדי לבן בלבד, נמצא כי בגדי לבן הוא מעלה גדולה. ואף על גב דכהן הדיוט משמש בבגדי לבן, חילוק יש, כי בגדי לבן לכהן הדיוט הוא מפני דהוא משותף לכל הכהנים, אבל בגדי לבן של כהן גדול היו מיוחדים לו, ואסורים לכהן הדיוט להשתמש בו (יומא ס. ), ואפילו לשנה אחרת פסולים, שיורה שהם מיוחדים לו. ולא עוד, אלא שמיוחדים לו בזה הפעם בלבד (רש"י להלן טז, כג) , ולפיכך הוא מעלה גדולה לכהן גדול להשתמש בו. וכן במשה, היה משמש בחלוק לבן מיוחד לו. וכן אמרו בגמרא (תענית יא ע"ב) שהיה משמש בחלוק לבן שאין בו אמרא, והוא חלוק לבן מיוחד למשה, מורה על מעלת משה. כי היה לו מעלה שהוא כמו שכל פשוט בתכלית הפשיטות, ולפיכך היה משמש בחלוק לבן שאין לו אמרא, כי הלבנות מורה על הפשיטות, כי כל הגוונים הם צבע, חוץ מן הלבנות שאינו צבע, ולפיכך הוא מורה פשיטות. ומה שאין לו אמרא הוא מורה פשיטות גם כן, כי כפל האמרא בסוף הבגד אינו פשיטות, אבל בלא אמרא הוא פשוט. וראוי היה למשה רבנו עליו השלום למעלתו - שהיה כמו שכל פשוט כאשר ידוע ממעלת משה - שיהיה מדו חלוק לבן שאין לו אמרא, רק פשוט לגמרי, ואם היה לו אמרא לא היה פשוט מדו, ומדתו של משה שהוא פשוט, כי הוא שכל פשוט, ולכך היה משמש בחלוק לבן שאין לו אמרא. ובספר גבורות ה' (פרק כח) פרשנו גם כן פירוש, והרואה יחשוב שהוא פירוש אחר, ואינו רק פירוש אחד למבין:אחר העולה. לא עליו ממש, שהרי כבר הקטיר העולה ונשרפה (פסוק כא), ואיך היה מקטיר על העולה (כ"ה ברא"ם):כל שבעת ימי המלואים. דאם לא כן, מאי "כאשר עשה", הוי ליה לומר 'אשר עשה ביום הזה ציוה ה' לעשות' אי הוי קאי "ציוה ה' לעשות" על אותו היום בעצמו, אלא פירושו על כל שבעת ימי המלואים, וכן פירושו, כאשר עשה ביום הזה - ציוה ה' לעשות זה לכפר עליהם כל שבעת ימי המלואים:הא אם לא תעשו. דקרא לגופיה לא אתיא, דפשיטא דלא ימותו, דמהיכי תיתי שימותו אם יעשו ככל אשר ציוה ה', אלא קרא אתיא שאם לא יעשו - ימותו:להגיד שבחן. כי העבודה ענין גדול וחומרא יתירא היא, והלכות רבות יש בעבודה, ומגיד לך הכתוב שלא שנו ולא טעו באחד מהן לימין ולשמאל, כי בכוונה יתירה ובדקדוק גדול עשה זה, כן הוא דעת רש"י. אבל בתורת כהנים לא דרשו כן, אלא שעשו זה בשמחה לקיים מה שאמר להם משה כאילו שמעו מפי הגבורה. וזה יותר נכון, דזה שייך כאן, כי דרך עולם - גדול שנצטווה מאחר, אינו עושה בשמחה שהוא ישמע לאחר, אבל אהרן היה שמח כאילו בעצמו שמע. שלא דרשו 'להגיד שבחן שלא שינו' אלא במקום שהמעשה הוא דבר קשה, כגון "וישבו ויחנו לפני פי החירות" (שמות יד, ב), שזה היה דבר קשה להתקרב אל רודפיהם, אבל בשאר מקום שנאמר "ויעשו" דרשו לפי ענינו; בפרשת בא (שמות יב, כח) "וילכו [ויעשו]" 'להגיד שבחן של ישראל שלא הפילו [דבר] וכו'' (רש"י שם), מפני שהיא מצוה ראשונה, דעדיין לא נתאמת להם תורת משה עד מתן תורה, דכתיב (שמות יט, ט) "וגם בך יאמינו לעולם", וכאן היה מצוה ראשונה, והיו מאמינים בדברי משה ואהרן, ולא הפילו:
ובפרשת בהעלותך (במדבר ח, כב) "כאשר ציוה ה' את משה" שאחד מהם לא עיכב (רש"י שם) , כי היה ראוי להם לעכב, שהרי היו צריכים להתעסק ולטרוח במשכן. והעושה - שהיו ישראל, אף על גב שנתנו הכבוד ללוים, והם לא היו מתקרבים אל המשכן, אפילו הכי היו עושים להיות סומכים ידיהם על הלוים (רש"י שם כ), וליתן אותם לעבודת המשכן:
ובפרשת בהעלותך דכתיב בפסח (במדבר ט, ה) "ככל אשר ציוה ה' וגומר", מפני כי הפסח הוא מוטל על כל יחיד ויחיד לעשות הפסח, ולא כמו שאר המצות, כי קרבן זה יש לו שעה ידועה ומוגבלת לכל ישראל:
וגם אצל מצות המנורה אמר "ויעש כן אהרן וגו'" (במדבר ח, ג) , מפני כי בהדלקת הנרות צריך דקדוק גדול מאד לכוין שיהיו הנרות אל מול פני המנורה (שם ב), אמר "ויעש כן אהרן" להגיד שבחו. ובפרשת אחרי מות (ר' להלן טז, לד) דרשו (בתו"כ שם) "ויעש כן אהרן" דרשו להגיד שבחו של אהרן שלא היה לובש אותם לגדולתו, אלא כמקיים גזירת המלך. ורש"י פירש שם שלא שינה, ואפשר דגם עבודת יום הכפורים עבודה חמורה גדולה היא, והרבה דברים יש בעבודה, שכתב גם כן שם להגיד שבחו שלא שינה:
אבל בפרשת קרח דכתיב (במדבר יז, כו) "ויעש משה כאשר ציוה ה'", לא דרשו כלל (קושית הרא"ם), לפי שהוא דבר פשוט, שבא לאמרו שלא היה משה עושה לכבודו ולכבוד אחיו, לפיכך אמר שעשה זה כמקיים גזירת מלך:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך